ביאור שטיינזלץ על קידושין י״ח

1 וכאן מדובר שהורתו שלא בקדושה, שהרתה אותו אמו לפני שנתגיירה ואולם לידתו בקדושה, שנתגיירה אמו לפני שנולד ולזה ראוי להחזיר חוב.

2 רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: גוי יורש את אביו דבר תורה, וראיה לדבר דכתיב שנאמר: "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" דברים ב, ה. ומקשים: ודלמא ושמא ישראל משומד שאני שונה, דינו מדין סתם גוי, ועשו אינו בגדר גוי אלא בגדר ישראל, כמו האבות, אלא שהוא נחשב כישראל משומד. אלא מהכא מכאן ההוכחה: "כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" שם, ט, ובני לוט הריהם גויים גמורים.

3 ושואלים: ורב חייא בר אבין מאי טעמא מה טעם לא אמר כרבא שלומד דין ירושה בגויים מהפסוק "וחשב עם קונהו"? ומשיבים: מי כתיב האם נאמר בתורה במפורש "וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו"? ואם כן אין זו ראיה מכתוב מפורש אלא מדרשה.

4 ומצד שני שואלים: ורבא מאי טעמא מה טעם לא אמר כרב חייא בר אבין? ומשיבים: שמא משום כבודו של אברהם שאני שונה, שמשום כבודו וזכותו נתנו באופן מיוחד ירושה זו לצאצאיו ולקרובי משפחתו, ואין הדין כן בשאר גויים.

5 א תנו רבנן שנו חכמים: יש בדין עבד עברי מה שאין באמה העבריה; ויש בעבריה מה שאין בעברי. ומפרטים: יש בעבד עברי — שהוא יוצא בשנים כעבור שש שנים של עבדות, וביובל, ובמיתת האדון — מה שאין כן באמה העבריה. ויש באמה העבריה — שהרי אמה עבריה יוצאה בסימנין סימני בגרות ואינה נמכרת ונשנית פעם שניה, ומפדין אותה, כלומר, אפשר לפדות אותה, אם יש כסף לאביה, בעל כורחו של האדון, מה שאין כן בעבד עברי.

6 ומפרשים את הברייתא: אמר מר החכם: יש בעברי שאין בעבריה וכו'. ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במשנה: יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין משמע מלשון "יתירה" שאף היא יוצאת בכל הדרכים שהעבד יוצא בהם! אמר רב ששת: בברייתא מדובר כגון שיעדה האדון לו בתוך שש, וכיון שכך הריהי כאשתו ואינה יוצאה מרשותו בכל הדרכים שבהם יוצא עבד.

7 ותוהים: אם יעדה פשיטא פשוט, שהרי במקרה כזה כאשתו היא וגיטא בעיא גט היא צריכה! ואומרים: מהו דתימא שתאמר שלא ליבטלה הילכתא מינה תיבטל ההלכה העיקרית ממנה וגם אם ייעד אותה בכל זאת תוכל להשתחרר כעבד, ואף בלא גט, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא. ושואלים: אי הכי אם כך, שמדובר באופן שייעדה, אמאי מדוע אם כן יוצאה בסימנין? שהרי אם ייעדה היא כאשתו! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: אם לא יעדה — יוצאה אף בסימנין.

8 ב שנינו בין דיני אמה עבריה שאינה נמכרת ונשנית, שאין מוכרים אותה פעם שניה. ומדייקים: מכלל הדברים אתה למד שעבד עברי נמכר ונשנה? והתניא והרי שנינו בברייתא: מה שנאמר "ונמכר בגנבתו" שמות כב, ב, כוונתו — בגניבתו ולא בכפילו, שאף שנמכר כדי לשלם את עצם הגניבה שגנב, אינו נמכר כדי לשלם את כפל הגניבה שחייב. "בגניבתו" — ולא בזממו, שאם היה עד זומם ונתחייב לשלם בשל כך דמי גניבה ואין לו — אינו נמכר לעבד, ועוד אמרו "בגניבתו" — לומר: על גניבה אחת בלבד הוא נמכר, וכיון שנמכר פעם אחת שוב אי אין אתה רשאי למוכרו.

9 אמר רבא: לא קשיא אין זה קשה, כאן מדובר בגניבה אחת, אם גנב גניבה אחת גדולה, ואין בדמיו כדי לשלם את כל מה שגנב — אין מוכרים אותו פעם שניה. כאן בשתי גניבות, שאם גנב פעם אחת ונמכר, ואחר כך גנב שוב — מוכרים אותו שנית.

10 אמר ליה לו אביי: הלא משמעות הכתוב "בגניבתו" — טובא הרבה משמע ואפילו כמה גניבות! אלא אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה; כאן מדובר במי שגנב מאדם אחד שאינו נמכר ונשנה על כמה גניבות, כאן מדובר בשגנב משני בני אדם.

11 תנו רבנן שנו חכמים: גניבו הדבר שגנב שווה אלף, והוא עצמו שוה כעבד רק חמש מאות — נמכר וחוזר ונמכר. אם גניבו חמש מאות, והוא שוה אלף — אינו נמכר כלל. ר' אליעזר אומר: אם היה גניבו בדיוק כנגד ממכרו — נמכר, ואם לאו לא — אינו נמכר.

12 אמר רבא: בהא זכנהו בזה נצחם ר' אליעזר לרבנן לחכמים, דמאי שנא שמה שונה גניבו חמש מאות ושוה אלף שהם מודים שאין נמכר, והטעם מפני שנמכר כולו אמר רחמנא אמרה תורה ולא חציו, הכי נמי כך גם כן אפשר לומר: נמכר בגניבתו אמר רחמנא אמרה תורה ולא נמכר בחצי גניבתו.

13 ג ועוד אמרנו בברייתא אודות אמה עבריה שמפדין אותה בעל כרחו. סבר חשב רבא למימר לומר כי הכוונה היא בעל כרחיה כרחו של האדון שגם אם אינו רוצה — פודים אותה. אמר ליה לו אביי: מאי ניהו מה כיצד הוא נעשה השחרור בעל כרחו של האדון — דכתבנא ליה שטרא אדמיה שכותבים לו שטר על דמיה? וכשיהיה לה כסף תשלם לו חוב זה. אמאי מדוע ישחררו אותה בעל כרחו? נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא הוא מחזיק מרגלית בידו ואנו נותנים לו במקומה חרס? שהרי עכשיו אין אפשרות לגבות בשטר, ונותנים לו שטר זה תמורת ההחזקה בה עצמה.

14 אלא אמר אביי: בעל כרחיה בעל כרחו של האב, משום פגם משפחה, שכופים את האב לדחוק עצמו ביותר ולפדותה, משום שפגם הוא למשפחה שאחת מבנותיה היא אמה. ושואלים: אי הכי אם כך בעבד עברי נמי נכפינהו נכפה אותם לבני משפחה שיפדוהו משום פגם משפחה! ומשיבים: יש לחשוש כי הדר אזיל ומזבין נפשיה יחזור ילך וימכור עצמו.

15 ומקשים: הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה כאן באמה גם כן האב יחזור ילך וימכור אותה שוב לאמה, ויקבל שוב כסף עבורה! ומשיבים: הא קתני הרי שנה: אינה נמכרת ונשנית. ומני וכשיטת מי היא — שיטת ר' שמעון היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: מוכר כלומר, מוסר ומקבל קידושין אדם את בתו קטנה לאישות ושונה וחוזר ומקדשה אם נתגרשה או נתאלמנה, וכן מוכרה לשפחות ושונה, וכן מוסרה לאישות אחר שמכרה לשפחות, אבל לא יכול למוכרה לשפחות אחר אישות. ר' שמעון אומר: כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ומעירים כי דבר זה הוא שנוי

16 בפלוגתא דהני תנאי במחלוקת של תנאים אלה דתניא שכן שנינו בברייתא: על הכתוב "לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה" שמות כא, ח

17 כיון שפירש האדון טליתו "בגדו" עליה, כלומר, שייעד אותה לו לאשה — שוב אין רשאי האב למוכרה, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: "בבגדו בה" הוא מלשון בגידה כיון שבגד בה האב ומכרה פעם אחת — שוב אין רשאי למוכרה.

18 שואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון, הם חלוקים? ומסבירים, ר' אליעזר סבר: יש אם למסורת, כלומר, סומכים על הכתיב בלבד וכאילו היה הניקוד "בבגדו", ולכן הוא אומר שאין שפחות אחר שפחות, ור' עקיבא סבר יש אם למקרא וכיון שקוראים "בבגדו" הריהו מלשון בגד, ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת גם יחד ולכן אמר שאין שפחות לא אחר אישות ולא אחר שפחות.

19 א בעי שאל רבה בר אבוה: יעוד שמייעד האדון את האמה להיות אשתו האם נישואין הוא עושה, או אירוסין בלבד עושה? נפקא מינה יוצא מכאן הבדל למעשה לענין ליורשה, האם בעלה יורש אותה כנשואה, וחייב ליטמא לה במותה אם הוא כהן, ולהפר נדריה לבדו, בלא האב, כאשה נשואה. ואם כן, מאי מה הדין?

20 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: מה שנאמר "בבגדו בה" — כוונת הדברים: כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה. ונדייק מכאן: זבוני למכור הוא דלא מזבין לה שאינו יכול אביה למכור אותה עוד, הא יעודי מייעד לה הרי לייעד מייעד אותה האב לאחר, כשמת או גירשה הבעל הראשון, ואי אמרת ואם אומר אתה כי נישואין עושה הייעוד, כיון שנישאת הרי שוב אין לאביה רשות בה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי ייעוד אירוסין הוא עושה.

21 אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לדחות ולומר כי הכא כאן בברייתא זו בקידושין דעלמא בכלל, סתם של בתו קאי עומד, עוסק ולא במוכר בתו לאמה. והכי קאמר וכך אמר: כיון שמסרה שקידשה אביה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונתה — שוב אין יכול הוא למוכרה, ואין מכאן הוכחה לענייננו.

22 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע: האב אין מוכרה את בתו לשפחה לקרובים, כלומר, לאלה שאסורים בה משום ערוה, לפי שאינם יכולים לקיים בה מצוות ייעוד. משום ר' אליעזר אמרו: מוכרה אף לקרובים, שכיון שאין הייעוד אלא אפשרות בלבד, אין הוא מעכב כשלא יוכל לעשותו. ושוין שמוכרה אף שהיא אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאף על פי שהם אסורים בה, מכל מקום קידושיהם תופסים בה, כך שאין הייעוד בלתי אפשרי לחלוטין.

23 ונברר: האי אלמנה היכי דמי אלמנה זו שהזכרנו כיצד היתה בדיוק אילימא דקדיש נפשה אם תאמר שהיא קידשה את עצמה בהיותה קטנה ומת בעלה, וכי אלמנה קרי לה קורא אותה? הרי אין ממש בקידושין אלה ואינה נחשבת בכך אשתו. ואלא צריך לומר שקדשה אביה ונתאלמנה. אולם אז מי מצי מזבין לה האם הוא יכול הוא למכור אותה? והא והרי אמרנו שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אחר שהיתה כבר נשואה.

24 ואמר רב עמרם אמר ר' יצחק: הכא כאן מדובר באלמנה מקדושי יעוד, ואליבא ועל פי שיטת ר' יוסי בר' יהודה שאמר: מעות הראשונות שקיבל האב עבור בתו לאו לקידושין ניתנו אלא כשכר עבדותה בלבד, ואם רוצה הוא לייעד, צריך הוא לקדש אותה בכסף אחר שנותן לה. ואי אמרת ואם אומר אתה שהייעוד נישואין עושה, כיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה וכיצד מכרה לאחר מות בעלה פעם נוספת!

25 ומקשים לצד שני; ואלא מאי מה תאמר, שהייעוד אירוסין עושה — אם כן, מדוע נאמר שם: ושוין שמוכרה?! הא הרי אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואפילו אחרי קידושין! אלא מאי אית לך למימר מה יש לך לומר: שאני שונים אירוסין דידה שלה מאירוסין של אביה, שאם היא נתארסה מעצמה — אין איסור על האב למוכרה, מה שאין כן כאשר האב מארס אותה. אם כן אפילו תימא תאמר שהייעוד נישואין עושה, תוכל לומר כי שאני שונים נישואין דידה שלה מנישואין של אביה.

26 קושיה זו דוחים: האי מאי זה מהו? כלומר, טענה זו מה טיבה? בשלמא נניח שאירוסין מאירוסין שאני שונים, לפי שיש להבדיל בין אירוסין סתם שהם מדעת האב לאירוסין שבדרך ייעוד שהם מדעת האדון, ולאחר אירוסין כאלה עדיין יכול האב למוכרה שנית. אלא נישואין מנישואין, לאחר שכבר היו נישואין של ממש, ויצאה לגמרי מרשות אביה